דף הבית דיג פתיונות שיטות דיג פתיונות בולונז – רקע והיסטוריה

כניסה לחברים רשומים

ברוך הבא, אורח. בבקשה התחבר או הירשם.
 
 


סך הכל משתמשים: 6337
סך הכל הודעות: 352677
סך הכל דיונים: 28451
סך הכל קטגוריות: 8
סך הכל פורומים: 50
בולונז – רקע והיסטוריה
נכתב ע"י adamfished   
רביעי, 26 אוקטובר 2011 17:58

בולונז - רקע והיסטוריה

בולונז – רקע והיסטוריה


דיג הבולונז הומצא באיטליה,  בנהר הנקרא פו (Po River) שבאזור בולוניה. ציוד הבולונז כולל חכה טלסקופית בסגנון בוס ורולר קטן. הצורך בדיוק בהטלת הפיתיון, בפרזנטציה מושלמת וביכולת להוריד את הפיתיון לעומק רב, הביאו את דייגי האזור לפתח שיטה זו.

 

בולונז בים

קשה לקבוע במדויק מתי דייגי הים אימצו את שיטת הבולונז, אך ככל הנראה דבר זה נבע מאותו צורך שהתעורר בקרב דייגי הנהרות. בולונז בים משלב למעשה בין דיג מסורתי באמצעות חכת בוס, לבין דיג באמצעות חכת זריקה מאסיבית יותר. הבוס מוגבל במרחק ההטלה ובעומק שניתן לקבוע על פי המצוף, וחכת הזריקה לא נוחה לתפעול בטווחים קצרים ובציוד קל. יחד עם זה, רבים מחופי איטליה מתאפיינים בצוקים ובסלעים גבוהים הבולטים מן המים ומצריכים חכה ארוכה כדי למנוע היתפסות בדפנות הצוק. הרולר הקטן משמש פעמים רבות כאמצעי לאחסון החוט ופחות כפקטור משמעותי במלחמה עם הדג, שכן בשל אורכן של חכות הבולונז הן נוטות להיות "סלחניות" יותר כלפי לחץ והן לבד יכולות להתיש דג גדול.

 


 

בולונז בישראל

קשה לקבוע מתי בדיוק הדייג הראשון בישראל החל לדוג בבולונז, אך מסיפורים של דייגים מבוגרים ניתן להסיק שבתחילת שנות השבעים קובע הרולר הראשון לבוס פיברגלס כבד, ככל הנראה בשל אותו צורך שהתעורר בדייגי הנהרות ובדייגי הים האיטלקיים. לימים התפתחה שיטה זו בארץ, עם הגיען של חכות קרבון קלות יותר וקשיחות יותר. בעבר, טרם הוטבע המונח בולונז, נקראה השיטה "בוס-רולר" ובאה לידי שימוש בעיקר בקרב דייגי בורי. בשל אופיו החמקמק של דג זה ומשקלו הכבד, זיהו דייגי הבוס בארצנו צורך לצמצם את אורך החוט שבין קצה החכה המכופפת לבין הדג ובכך להביאו לחוף מבטחים ביתר קלות (דמיינו לעצמכם דייג עם בוס באורך של 7 מטרים, חוט באורך של 6.5 מטרים ובורי של 1 ק"ג תפוס על הקרס – כמעט בלתי אפשרי להרימו אלא בהנפה שעלולה לסכן את החכה).
במרוצת השנים, כשדיג הבולונז בארץ הלך וצבר תאוצה, ניתן היה להבחין בדייגים רבים מצוידים ברולר קטנטן, חכת בוס עם טבעות קטנות וסל המכיל דלי קטן לריסוס, קופסת ציוד קטנה, פיתיון והמון מקום לדגים. דייגי הבולונז הראשונים היו אבני היסוד של הדור החדש של דייגי הבוס. הדייגים הזקנים שדגו כל חייהם בעזרת בוס התקשו לתפעל את המערך המכאני, אך בניהם הזריזים והפעלתניים חלשו על מזחי הארץ ובידיהם ציוד שנחשב ליוקרתי ולסמל למקצוענות.

 

איך מתחילים: סקירת כל האמצעים הדרושים לדיג בולונז

בשונה מדיג בוס בישראל, המייצג את הדייג הפשוט הנדרש להשקעה מזערית בתחביבו (ובעבר גם משלח ידו), דיג הבולונז דורש מיומנות טכנית מסוימת, מעבר להכרת הים והדגה השוכנת בו, כפי שנדרש מכל דייג. יחד עם זה, בהשוואה לסגנונות הדיג ההולכים ומתפתחים בארץ (ז'ירז'ור, ג'יגינג וכו'), ההשקעה הכספית הנדרשת מדייג בולונז מתחיל היא מזערית. ראשית, ניתן להמיר כמעט כל חכת בוס פשוטה לחכת בולונז. כל שנדרש הוא טבעות כמספר חוליות החכה, חוט בד חזק, דבק אפוקסי, תפס רולר וכן רולר קטן. איכות הגימור של מלאכת הרכבת מערך הבולונז על חכת הבוס משתנה מאדם לאדם, אך מעטים הם האנשים שאינם מצליחים לקבע טבעת למוט בעזרת חוט ודבק. זהו הבסיס, אך ממנו רצוי להתקדם הלאה אל מערכים נוחים יותר, קלים יותר וכאלה שעובדים באופן יעיל ולאורך זמן. ככלל, לא מומלץ להפוך חכת בוס העשויה פיברגלס לחכת בולונז. הפיברגלס נוטה לגמישות יתר וכן שוקל פי כמה וכמה מחכת קרבון. הוסיפו לכך את משקל הטבעות, הרולר וכמה שעות דיג ברוח צפונית אכזרית ובמהרה תיתקלו בכאבי גב ובחוסר רצון להתמקצע בשיטה זו. ערכת הבולונז צריכה לשרת את הדייג, ולא הוא אותה. ככל שתקלו על עצמכם ותתאימו לעצמכם חכה ורולר, כך תפיקו הנאה מרובה יותר בעת הדיג.
כיום עומדות בפני דייג הבולונז המתחיל שתי אפשרויות עיקריות: קניית חכת בולונז מוכנה, עם טבעות ותפס רולר, או קניית בוס והפיכתו לבולונז, בין אם על ידי הדייג ובין אם על ידי בעל החנות (מספר החנויות המספקות שירות זה הולך וקטן בשל ריבוי החכות המוכנות). הבחירה הנפוצה בשנים האחרונות היא הראשונה – קניית חכת בולונז מוכנה.

דגשים לבחירת ציוד בולונז

ראשית, החכה איננה צריכה להיות יקרה כלל וכלל. כמו בכל סגנון, גם בדיג בולונז יש ציוד יקר, אך במקרה זה הוא איננו נחוץ. על החכה להיות באורך שבין 5 ל-7 מטרים. 5 מטרים הוא אורך מגביל במקרים מסוימים, ו-7 מטרים מגושם מדי ולעתים אף כבד. האורך המומלץ, מניסיוני האישי, הוא בין 5.5 מטרים ל-6.40. זאת ועוד, יש לבחור חכה שאינה נוטה לגמישות יתר, שכן הדיג בחכה ארוכה שמתאפיינת בריבוי טבעות עלול לגרום להסתבכויות רבות של החוט המוביל בטבעות ובגוף החכה. חכה קשיחה תצמצם את סבירותן של הסתבכויות אלה, ויתרה מכך, תקל על הדייג בעת מלחמה עם דג גדול מהרגיל. רבים נוטים לחשוב שסגנון דיג זה מתאפיין בעדינות יתר ובחכות שקוטרן כקוטר סיכה. אולי נכון הדבר בנוגע לבולונז במים מתוקים, שם הבאת הדג אל היבשה וההתנהלות איתו בתוך המים לא עוברות דרך סלעי מזחים גבוהים, גלים מתנפצים ושאר מכשולים העומדים בפנינו בחופי ארצנו. כלי הדיג של הדייג צריך להיות אמין לפני שהוא עדין. בהמשך הדרך, עם חלוף השנים, ניתן ואף רצוי להתנסות בדיג בעזרת חכות עדינות יותר, אך בתור התחלה וכדי לצבור ביטחון, יש לבחור בציוד אמין ועמיד. דגש נוסף יש לתת על קצה החכה (ה"שפיץ") והימצאותן או אי-הימצאותן של טבעות צפות. במקור, טבעות צפות נועדו לחלק את הלחץ על גוף החכה, בעיקר בקצה העדין יותר מהחלק התחתון. לצערי, ומניסיוני האישי בלבד, הן נוטות להזיק יותר מאשר להיטיב. ייתכן ששורש הבעיה טמון באיכות הירודה של הטבעות הצפות (בחכות בדרגת מחיר נמוכה-בינונית) ובאי-התאמתן לקוטר החוליה האחרונה בחכה, אך בכל אופן, לפחות בהתחלה, מומלץ להימנע מהן. מעולם לא נחלתי הצלחה או כישלון בהבאת דג כתוצאה מהימצאותן או אי-הימצאותן של טבעות צפות.
חכות בולונז רבות מתאפיינות בקצה דק במיוחד (עם או בלי טבעות צפות) שהתנהלות לא זהירה, בייחוד של דייג מתחיל, עלולה להביא לשברים חוזרים ונשנים. מומלץ לבחור חכה שקצה לא דק מן הדקים. קיצוץ הקצה בעשרה עד עשרים ס"מ הוא דבר נפוץ, ואין להיבהל כאשר בעל חנות הדיג מציע זאת. יחד עם זאת, יש לנסות ולהבין האם מלכתחילה אותה חכה מתאימה, וכל שיהפוך אותה לחלק בלתי נפרד מהדייג הוא קיצוץ הקצה. כיוון שאם החכה איננה מתאימה לדייג מלכתחילה, גם קיצוץ לא יועיל. דבר נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא איכות הגימור. באופן אישי, אינני נוטה להיות גנדרן ולדעתי גם חכה מכוערת יכולה לתת תפוקה טובה אם הדייג שאוחז בה בקיא במלאכתו. עם זאת, יש שים לב לרמת גימור ההדבקה של הטבעות ותפס הרולר, בעיקר כדי לא להתעסק בדברים מיותרים כגון תיקונים וליפופים מחודשים לאחר קניית החכה.

bolonez1

וכעת, לאחר שבחרנו חכה, נוכל להתפנות לבחירת רולר. כפי שצוין בתחילת המאמר, לרוב, הרולר איננו מהווה פונקציה משמעותית בסגנון דיג זה. במקרים נדירים בהם נדרשת גרירה של הדג באוויר לגובה של כמה מטרים, נעשה שימוש ברולרים גדולים יותר ובעלי כוח רב יותר, אך בדיג הבולונז היום יומי בישראל, אין צורך ברולר יקר, ויתרה מכך, רצוי אף להסתפק ברולר זול כדי שלא נזיל דמעה בכל פעם שהוא מתלכלך מפילוטה, בצק דליל או קליפות ראדס (ראו הסבר פיתיונות בהמשך). מידת הרולר נקבעת בהתאם לתחושותיו של הדייג, אך ככלל מומלץ לבחור ברולר שבין מידה 1000 ל-2500. יוצאים מן הכלל יהיו רולרים מעל מידה 2500, המיועדים לדגים גדולים בהרבה שניתן לטרגט בעזרת בולונז, או לחילופין לדיג באזור שמצריך גרירת דג לגובה או התנגדות מאסיבית לדג רגזן.
כעת יש בידינו חכה ורולר, בסיס דיג הבולונז, אך יש כמובן להצטייד בציוד נוסף טרם נצא לים. החוט שרצוי לבחור כחוט ראשי אשר יותקן על הרולר הוא חוט ניילון בעל אופי גמיש, בקוטר שבין 0.20 (ומרחיקי הלכת, עם הזמן, יכולים גם לרדת ל-0.18) לאמיצים שבינינו, לבין 0.28 לאלה מאיתנו הרוצים להרגיש בטוחים בכל עת.  לטעמי, הקוטר הממוצע והמומלץ הוא 0.25. קוטר חוטי הקרסים ("בניות") נע בין 0.14 ל-0.20. רוב הזמן הקוטר נע בין 0.16 ל-0.18. רצוי לבחור בחוטים איכותיים ולהשקיע כמה שקלים נוספים כדי להבטיח עמידות טובה לאורך זמן.

 

bolonez2

 

המשקולות הן משקולות לחיצה פשוטות ("פקמן") בגדלים משתנים.

 

bolonez3

 

סגנון המצופים ויכולת הציפה שלהם משתנים בין דייג לדייג, אך המגמה היא לדוג בעזרת מצוף קטן ככל האפשר. מצופים שמצוין עליהם המשקל 1.5 גרם יתאימו כמעט לכל סוג של ים. בעת רכישת הציוד אפשר להצטייד במצופים שונים ומשונים ולבצע בהם ניסיונות עד אשר ייבחר המצוף הנוח ביותר. מילים רבות נכתבו על צורת המצוף, צבעו והחומר ממנו הוא עשוי. לעניות דעתי, אין להכביר במילים בנושא, אלא להתנסות, ליהנות מההתנסות ולהחליט עם הזמן מה הוא המצוף הטוב ביותר בשבילכם. עצתי האישית היא תמיד להעדיף מצוף אדום על פני מצופים צהובים, כחולים או שחורים.

 

bolonez4

 

בתמונה מצוף עבודת יד של רמי (רוקוקוקו)

 

bolonez5

 

הקרסים, ככלל, יותאמו לגודל הפיתיון ולא לגודל דג המטרה. בשונה מדיג פיתיונות, בו אנו דגים עם פיתיונות עמידים, בדיג בולונז הפיתיונות יהיו רכים לרוב ובעלי יכולת עמידות נמוכה יותר על הקרס. גם פה, כמו בחוטים, מומלץ להצטייד בקרסים איכותיים יותר, שכן הם באים במגע ישיר עם פיו של הדג ועשויים להיות פקטור משמעותי בהוצאתו מהמים. מומלץ להצטייד בטווח גדלים רחב, שכן מגוון הפיתיונות והדגים הנתפסים גדול למדי. כיום, השוק רווי בחברות קרסים שונות וקשה להצביע במדויק על חברה אחת טובה מן השנייה, אך החברות היפניות, מניסיוני, מובילות באיכות קרסיהן ובעמידותם. מידת הקרסים היפנית שונה מזו הנהוגה אצלנו, לכן תמיד מומלץ לברר אצל המוכר מה היא המידה המקבילה במידות המוכרות לנו. מומלץ להצטייד במידות 12, 10, 8, 6, 5, 4. אפשר, כמובן, לגוון בטווח הזה, אך בתור התחלה לא כדאי לחרוג ממנו וזאת כדי להבין יותר לעומק איזה קרס מתאים לאיזה פיתיון ודג מבלי להתבלבל מריבוי הקרסים בקופסת הציוד שלנו. צורת הקרס גם היא חשובה, אך פה אין חוקים ברורים, לכן תנו לעצמכם לשוט על כנפי הדמיון וסמכו על האינטואיציה ועל ההיגיון האישי. קרס בעל צוואר ארוך יתאים יותר לדגים בעלי שיניים חדות, שכן חיכוך השיניים בקרס לא יזיק כמו חיכוך השיניים בחוט. קרסים בעלי צוואר קצר יתאימו לדגים חשדנים יותר, כמו בורי למשל, ששואבים את הפיתיון בעדינות ומטרתנו היא ליצור אצלם מינימום פחד ורתיעה.

 

bolonez6

 

קופסה נוחה וקומפקטית לאחסון קרסים

 

bolonez7

 

ציוד נלווה – או: איך להקל על עצמנו ולא להיתקע ברגעי האמת

יש לנו חכה, רולר וציוד בסיסי ואנחנו בעצם מוכנים לצאת לים לדוג. רבים מאיתנו ידחסו הכול לתיק גב קטן, יקנו פיתיון בחנות דיג בדרך לים, יגיעו למזח הקרוב לביתם ויתחילו לדוג. זו טעות נפוצה שלומדים ממנה המון. כמו בכל סגנון דיג, גם בולונז מצריך הכנה מראש. יש להצטייד בכמה אביזרים בסיסיים אשר יקלו עלינו את מלאכת הדיג.

מספריים – רצוי קטנים וחדים. מקמו אותם באזור הנגיש ביותר, כי לעתים, באזורים מרובי סלעים, יש לקשור קרסים רבים שנקרעו. לפעמים המספריים גם מסייעים בחילוץ הקרס מפי הדג. זה הוא אביזר בסיסי שאין לצאת לדיג בלעדיו. אם אתם מנקים דגים בים, יש להצטייד בזוג מספריים נוסף, גדול יותר, שניתן לאחסן במקום פחות נגיש במהלך הדיג.

דוגמה למספריים המשלבים פלייר קטן

 

bolonez8

 

פלאייר קטן – עוזר בקיבוע המשקולת לחוט, בחילוץ מוט מצוף עקשן שבחר להיתקע וכן בחילוץ הקרס מפי הדג. גם אותו יש לשמור במרחק נגיש, אך המספריים תמיד יהיו בעדיפות ראשונה.

דיסגורג'ר (חולץ קרסים) – בשנים האחרונות מסתובב בשוק מוצר קל, זול ויעיל. הוא נועד לחילוץ הקרס מפי הדג במינימום נזק לריג ולדג. ההצטיידות בדיסגורג'ר היא אופציונאלית והשימוש בו מצריך מעט מיומנות.

מגבת – אביזר חובה בכל יציאה. מרבית הפיתיונות בדיג בולונז נוטים ללכלך הן את הדייג והן את ציודו. מגבת קטנה (בגודל מגבת מטבח) תסייע בשמירה על ניקיון בסיסי במהלך הדיג. למגבת שימושים רבים וחלק מהדייגים אף מצטיידים בכמה מגבות, מרטיבים אותן ומניחים על הדגים כדי לשמור על טריותם.

קופסאות ציוד – הסגנון האישי בנוגע לאחסון ציוד משתנה מדייג לדייג. מניסיוני, ההמלצה היא לצמצם עד כמה שאפשר את אמצעי האחסון ובכך לפנות מקום גדול יותר לדגים ולפיתיונות. באופן אישי, בשנים האחרונות, אני מוצא את עצמי בים עם קופסת ציוד אחת בגודל בינוני, המכילה כמה סוגי חוטים, קופסת פילם עם משקולות, כמה מצופים וכן כמה קופסאות פילם המכילות קרסים שונים. מומלץ לכתוב על כל קופסה אילו קרסים היא מכילה.

 

bolonez9

 

סל קש\דלי גדול\תיק\סל שוק – אלו הן האופציות העומדות לרשותנו בתור אמצעי נשיאה של כל הציוד. חיבה יתירה שמורה אצלי לסל הקש המסורתי.

 

bolonez10

 

רשת הרמה (אופציונאלי) – רשת הרמה היא אביזר נלווה שיכול לעזור בשעת אמת, אך לרוב השימוש בה הוא נדיר. לצערנו, ביחס למדינות אחרות השוכנות לחופי הים התיכון, גודל מיני הדגים בחופינו קטן בהרבה. אם בכל זאת בחרתם להצטייד ברשת הרמה, וודאו שידית האחיזה שלה הינה טלסקופית ונפתחת לאורך של לפחות שני מטרים, שכן אין טעם ברשת הרמה שאי אפשר להגיע איתה למים ממזח סטנדרטי. השימוש ברשת הרמה מצריך מיומנות וזהירות – שקלו את צעדיכם על הסלעים החלקלקים ומקמו אותם בראש סדר העדיפויות, לפני הציוד והדג.

דלי קטן – משמש לריסוס (ראו הסבר בהמשך). רצוי להצמיד לדלי חבל באורך של 5-10 מטרים כדי לא לאבד אותו בעת מילויו מים. ניתן להצטייד באמצעים קומפקטיים יותר לאחסון ריסוס, כגון שק העשוי רשת צפופה, אותו ניתן לקפל ולשים בתיק לאחר השימוש. כפי שיפורט בהמשך, לא בכל המקרים ניקח איתנו ריסוס לים.


פיתיונות וייעודם

רבים הם סוגי הפיתיון בדיג הבולונז. כמעט לכל דג יש את הפיתיון המועדף עליו, אך ככלל, כל הדגים אוכלים את כל הפיתיונות. אם ברצוננו להתמקצע ולטרגט דגים מסוימים, ואף פרטים גדולים מאותו סוג, עלינו לדעת להתאים את הפיתיון לדג.
אם כן, אחרי שהצטיידנו מכף רגל ועד ראש ואנחנו כמעט יכולים לשמוע את קצף הגלים מכה במזח ואת הדגים מפרפרים בסל, נשאר לנו דבר אחד חשוב – פיתיון.

פיתיונות צמחוניים

בצק דליל\מסטיק\עג'ין – תערובת של קמח, מים, סוכר ומעט שמן. יש לו אין ספור וריאציות ואין ספור אגדות עומדות מאחוריו. אף אחד לא באמת יודע איך ומתי החל השימוש בפיתיון זה, אך מביקורי המאוד מצומצמים בעולם ומשיחות רבות עם אנשים, התברר לי שהפיתיון הזה נהוג אך ורק בארץ.
הכנה מהירה: מערבבים את החומרים ומתחילים בערבוב ממושך (לפחות עשר דקות רצוף). מוסיפים קמח או מים בהתאם למרקם הנוצר. המרקם המומלץ הוא של מסטיק נמתח. ההיגיון העומד מאחורי הערבוב המאסיבי הוא הפרשת העמילן מהקמח והפיכת המסה לדביקה יותר ויותר, עד שהיא ניתנת למתיחה ולא מתפרקת.
דגי מטרה – הכול. כל דגי המטרה בבולונז אוכלים בצק דליל, הסוד הוא לדעת מתי, איך ואיפה להיעזר בפיתיון זה. ככלל, לא מומלץ לדוג בעזרתו כאשר יש להקות של דגים קטנים (בדרך כלל אלו אראסים) בסביבה.

בצק מבושל – אחיו הקשיח והמבושל של הבצק הדליל. הפיתרון המושלם לבעיית הדגים הקטנים המציקים. רך מספיק (אם דואגים לכך) כדי לפתות בורי, אך קשה מספיק כדי למנוע תפיסה של דגים קטנים ומציקים.
הכנה מהירה: מרתיחים סיר קטן עם מים, שמן וסוכר (כולם יחד). כאשר התערובת מגיע לרתיחה, שופכים פנימה בבת אחת כמות של קמח (לא יותר מדי!). מערבבים עד לתערובת אחידה. כבר בשלבים הראשונים של ההכנה אתם תדעו אם צריך להוסיף קצת קמח, וזה בדיוק הזמן לעשות זאת, אחרת פעולת הלישה תהיה מייגעת. לאחר שמתקבלת תערובת אחידה, מניחים על משטח מקומח ומתחילים ללוש, עד לקבלת כדור חלק ונקי מגושים. את הבצק מומלץ להחזיק עטוף במגבת כדי שלא יתייבש.
דגי מטרה – הכול. מחבבים אותו במיוחד: כחילות, אראסים ובורים (בגרסתו הרכה יותר).

בצק פיתה- פיתה ומים, לישה ממושכת, והרי לכם בצק. משמש כפתרון בזק לאלו ששכחו להכין בצק מבושל בבית.

"חלקי פנים של חלה" – החלק הפנימי של החלה (כשהיא טרייה, וכשהיא טרייה בלבד!) למעשה בנוי סרטים סרטים, אותם אפשר בקלות להפריד אחד מהשני. מניחים את הסרטים שהופרדו על מגבת רטובה ומספיגים אותם במעט מים. לאחר מכן מעבירים למגבת יבשה. את הסרטים האלה מלפפים בזהירות על  צוואר הקרס וכשמסיימים ללפף סרט שלם, נועצים את חוד הקרס בסופו. זהו פיתיון בעל עמידות אפסית, וגם בקרב דייגים מקצועיים עד מאוד, הוא נוטה ליפול מהקרס בזריקה. יחד עם זה, זכיתי לתפוס פרטים עצומים של כחילות וכחלונים בעזרת פיתיון זה. המגמה הכללית היא להוריד את המצוף עד למשקולות ולתת לפיתיון לצוף בטבעיות על המים, לרוב במרחק מה מהמזח.
דגי מטרה – כחילות וכחלונים בעיקר, תמיד על פני המים, שכן הפיתיון צף.

פיתיונות בשריים

פילוטה – אבי אבות הפיתיון בבולונז ובבוס. ראו מאמר של "הנצרתי מס' 1" (מאמון) המפרט בדייקנות כיצד ניתן להכין אותו. דורש השקעה רבה, אך מניב תוצאות כמעט תמיד :

http://www.israelsportfishing.co.il/index.php?option=com_content&view=article&id=2223:2011-10-05-19-58-06&catid=136:2011-08-15-16-37-05&Itemid=187

קפצונים\ראדס – שרימפס\חסילונים קטנים הנמצאים בקרבת החוף, בבריכות קטנות ובצמוד לקירות של מעגנות. אחד הפיתיונות הטבעיים ביותר עבור הדגים השוכנים בקרבת מזח, אטרקטיבי ובעל פרזנטציה מושלמת. את הקפצונים ניתן לתפוס  כמעט אך ורק בלילה, באמצעות רשת צפופה (רשת יתושים) המחוברת לחישוק מתכת קשיח ומוט ארוך. מגרדים את קירות המעגנה והקפצונים נלכדים ברשת. כמו כן, ניתן לתפוס אותם באמצעות בקבוק ליטר וחצי המלא בכמה חתיכות לחם וחול (כדי לשמש משקולת). מניחים את הבקבוק בבריכה קטנה ורגועה וחוזרים אחרי 20 דקות. את הבקבוק צריך להרים מהר מהמים, כדי שהקפצונים לא יברחו ממנו. לא קל לתפוס קפצונים, אך כל קפצון שווה דג בסל. מומלץ לשמור עליהם חיים במיכל עם קצת מים.

ראדס\קפצונים – לעתים נוטים אנשים לבלבל בין קפצונים לבין ראדס. ראדס הוא סוג של חסילון שאינו מצוי בקרבת החוף, צבעו אדום וגודלו קטן למדי ביחס לגמברי, למשל. ניתן לרכוש ראדס בעיקר בחודשי הקיץ. שיטת העבודה עם פיתיון זה מתחלקת למעשה לשתי שיטות: דיג עם יחידות שלמות ללא הראש ודיג עם חתיכות של ראדס מקולפים. השיטה הראשונה תניב תוצאות טובות יותר בשעות הלילה ובים גלי, התנאים האופטימאליים לסרגוסים גדולים, ואילו השיטה השנייה טובה יותר לשעות היום ולרוב תמשוך בננות וכחילות. את הראדס השלמים אפשר להמליח ובכך לשמר אותם זמן רב. תהליך זה גם יקשה אותם ויהפוך אותם לעמידים יותר על הקרס.

גמברי – פחות נפוץ בדיג בולונז, כיוון שתפירתו על הקרס מעט מגושמת ולא תואמת את אופיו הדינאמי של סגנון זה. למרות זאת, ישנם רבים המאמינים שסרגוסים גדולים אוכלים רק גמברי. בתקופות מסוימות, כחילות משתגעות על גמברי ונתפסות בכמויות, אך ניתן להמיר את השימוש בגמברי הקריסטל היקר בשימוש בראדס ובכך לחסוך בעלויות. לסיכום, זהו פיתיון יקר שהשימוש בו לרוב איננו מוצדק.

סרטני סלע – פיתיון טבעי נוסף שמצוי בשפע באיזור הדיג. את הסרטנים ניתן לתפוס באמצעות רשת אקווריומים או פשוט עם הידיים. לרוב נהוג לקלף את הסרטן ולדוג עם בשרו, אך יש הדגים עם סרטנים קטנים שלמים. השימוש בסרטן שלם יכול לעלות לנו ביוקר, בעיקר כי הדגים שאוכלים פיתיון כזה הם גדולים למדי וקשה להביא אותם לחוף מבטחים בעזרת בולונז. אם כן, מומלץ לדוג עם בשר הסרטן, בעיקר בשעות הלילה באזורים סלעיים. דגי המטרה הם בעיקר סרגוסים, אך דגים שונים כגון דניסים גדולים, לברקים ולוקוסים עשויים לאכול אם יעברו בסביבה.

פיתיונות האכלה\ריסוס\צ'אמינג\רוסה

השימוש בריסוס נהוג בעיקר בדיג בורי ובדיג כחילות. ריסוס בסיסי מורכב מלחם, מים וחול ים. את הלחם טובלים בדלי מים עד שהוא סופג את כל הנוזלים, ואז סוחטים ומפוררים אותו עד שמתקבלת עיסה מעט דביקה וכמעט נטולת נוזלים. הרעיון בריסוס הוא למשוך את הדגים לנקודת הדיג ולכן עלינו לדאוג שהוא יישאר בה עד כמה שאפשר. ריסוס שוקע שמתפרק בקרקעית או בשליש התחתון של המים יהיה אפקטיבי הרבה יותר מריסוס צף שינדוד עם הזרם. יש המוסיפים לתערובת הריסוס חול ים בכמות נדיבה, כדי לעזור לו לשקוע. יש להיות ערניים בנוגע לזרמים ולגלים, שכן מטרתנו היא להשאיר את הדגים בקרבת מקום. ככלל, יש לרסס כמטר וחצי או שניים לפני האזור בו מטייל הפיתיון וזאת כדי למנוע התרחקות של הדגים מהמזח\ריף. הריסוס תמיד יהיה ביחס לאכילות וזאת כדי למנוע מצב של מזון מיותר במים שיכול להביא לחוסר התעניינות של הדגים בפיתיון האמיתי. אם תדירות האכילות פוחתת, רצוי לרסס כמה חופנים, אך כל עוד האכילות ממשיכות רצוי לא לרסס כלל, כדי לא לפגום במצב הקיים.
דייגים מסוימים נוטים לרסס תערובות בשריות שונות, כמו דגים טחונים או פסולת ממשחטות. ריסוס כזה יקרב טורפים ואוכלי בשר לאזור הדיג, מה שמצריך היערכות מוקדמת עם פיתיונות מתאימים וחוטים מעט עבים יותר.
עם זאת, כמה חופנים של סרדינים טחונים הנזרקים באזור הדיג יכולים לעורר את הסרגוסים משנתם ולזכות את הדייג בדיג מוצלח למדי.

הלכה למעשה – איך בעצם עושים את זה

עד כה כתבתי על הרקע, התיאוריה שמהווה את הבסיס לדיג בולונז. סקרתי ציוד, פיתיונות ומעט היסטוריה. כעת יש להתמקד בעיקר, בפרקטיקה וברגעי האמת. ישנם דברים שקשה לתאר במילים, כגון עמידה נכונה, אחיזה נכונה בחכה והטלת פיתיון לנקודה ספציפית באזור הדיג, שלפי ניסיוני, תהיה טובה יותר מנקודות אחרות. למרות זאת, אנסה לתאר בצורה פשוטה את הבסיס לפרקטיקה, ומכאן כל דייג רשאי לפתח לו סגנון משלו והעדפות אישיות שונות ומשונות.

התמקמות במקום הנכון

את חופי הארץ אפשר לחלק לכמה נקודות דיג: ריפים טבעיים (טבלאות גידוד), מזחים ושוברי גלים (מלאכותיים) וחופים עם מדרגה תלולה שמאפשרים דיג בקרבת החוף. המקומות הנפוצים ביותר לדיג בולונז הם מזחים מלאכותיים, כמו המזח שמקיף את מרינה הרצלייה, את רידינג ואת נמל יפו. אלה מקומות המאפשרים תמרון בין נקודות שונות ועומקים שונים וכן דיג "יבש" יחסית, ללא מגע של הדייג במי הים. מרבית הסלעים במזחים כאלה אינם נוחים לעמידה או לישיבה, אך חלקם שטוחים או בעלי מבנה מדרגה המאפשר דיג נוח. בראש ובראשונה, ההתמקמות צריכה להיעשות במחשבה על בטיחותו של הדייג. נפילה לא צפויה עשויה להיגמר בשברים בכל הגוף ואף במוות. בהגיענו למזח עלינו לחפש סלע נוח אך עם זאת קרוב למים. המרחק האופטימאלי מהמים הוא שניים-שלושה סלעים, כלומר על הסלע היבש הראשון. הכול, כמובן, תלוי במצב הים באותו יום, אך כלל זה תקף לגבי כל מצבי הים. אם הים במגמת עליה חדה, רצוי לבחור בסלע השני היבש, בידיעה שהים עולה וכל רגע עשוי לבוא גל ולהרטיב אותנו. את הסל, התיק או הדלי יש למקם מאחורינו, שכן הקרס יכול להיתפס בו ולהפילו בין הסלעים.
הדיג על ריף טבעי, ביחס לדיג על מזח מלאכותי, דורש היערכות מוקדמת. כאן נדרשת לנו רצועת נשיאה ולמעשה כל הציוד שלנו נמצא עלינו בכל רגע נתון. זה נשמע מסורבל ולא נוח, אך אורך נכון לרצועה וסל מינימאלי ימנעו כאבי גב מיותרים. כלל ברזל למניעת תאונות מיותרות – על ריף עולים רק בים נוח! נכון שהדגים אוכלים טוב יותר בים עובד, אך על מנת לדוג על ריף טבעי בים עובד צריך להכיר אותו טוב, כמו את כף ידינו. יחד עם זה, צריך  להכיר את כל נקודות המילוט, הבורות הקטנים והשטחים החלקים. בים בו כל גל מכסה את כל הריף, נוצרת שכבה של קצף שלא מאפשרת ראייה מוחלטת של תוואי הקרקע. הימנעו מהתמקמות בנקודות מסוכנות.
הדיג מחוף עם מדרגה תלולה כמעט ואיננו נפוץ בארצנו, אך רצועות חוף מסוימות מאפשרות זאת. רצועת החוף שבין פלמחי"ם לאשדוד וקטע החוף בפארק הלאומי באשקלון הם המקומות היחידים שעונים על הקריטריונים של חוף כזה במדויק. דיג מהחוף מצריך שימוש רציף ברולר, שכן לעתים הדיג עצמו מתבצע במרחק של כ-20 מטר מקו החוף. חופים אלה זמינים לנו רק בים שקט או בגלים נמוכים. דיג לפני קו שבירת הגל הוא כמעט בלתי אפשרי. המצוף נהדף מיד על הסלעים הקרובים לחוף והחוט נוטה להסתבך בהם. בחופים אלה מומלץ למצוא סלע גבוה מעט ולהתמקם עליו, זאת כדי להרוויח מעט מרחק זריקה וליצור זווית ראייה נוחה יותר.

התמקמות נכונה בחוף בעל מדרגה תלולה

 

bolonez11

 

קרקעית טובה\קרקעית לא טובה

לאחר שבחרנו את סוג הנקודה, עלינו לבחון אותה יותר לעומק. אם נביט בקו המים שצמוד למזח, נבחין בהתנהגות שונה של גלי הים בכל מקום. דבר זה נובע מהימצאות של סלעים בקרקעית. סלעים המתנשאים לגובה עלולים להוות בעיה לדייג הבולונז, שכן הפרשי העומק שהם יוצרים יכולים להטעות. אין הדבר אומר שדגים אינם נמצאים במקום זה, אך הדרך לתפיסתם קשה יותר ודורשת ניסיון רב יותר. עלינו למצוא מקומות שהם מעין בורות, המתאפיינים בצבע כהה הרבה יותר (על גבול השחור) ושאינם גורמים לעלייה מוקדמת של הגל ושבירתו בטרם עת. גוון המים למעשה מעיד על עומקם ועל הימצאות או אי הימצאות של סלעים בקרקעית. סלעים משמעם דגים, אך כפי שהסברתי, תלוי אילו סלעים. דברים אלה תקפים גם לגבי הדיג על ריף טבעי, אך שם ניתן לדייק יותר בהטלת הפיתיון ולדוג בין הסלעים הגבוהים המקיפים בור או ואדי תת מימי. אלה מקומות מצוינים לדיג, אך הכינו מבעוד מועד קרסים קשורים, כי ההיתקעויות בסלע הן עניין שבשגרה.

זרמים

באופן טבעי, ליד כל מכשול העומד בפני גלי הים, נוצרים זרמים חזקים ונקודתיים. זרמים אלה אינם חלק מזרמי הים הרגילים. הם מושפעים ישירות ממצב הים וממיקום המזח או הריף ביחס לגלים. על מזח הפונה לכיוון מערב יש כמה נקודות של זרם חוזר, בדיוק כמו הזרם החוזר על החוף, אך בקטן יותר. המקומות הטובים ביותר להטלת הפיתיון הם בנקודת הפסקת הזרם, המקום אליו הזרם מתנקז ומתפוגג. בחלוף השנים, עם צבירת ניסיון והיכרות מעמיקה עם נקודות הדיג שלנו, נוכל להבחין בזרמים מבעוד מועד, אך בדיקה קלה עם המצוף במים וקשת רולר פתוחה תחשוף בפנינו את הנקודה המתאימה. לאותה נקודה יתנקז רוב הריסוס שהטלנו אל המים, ושם תמיד יהיה ריכוז של דגים כי מזונם הטבעי שנסחף עם הזרם מגיע בסופו של דבר לשם ומתפזר בים לאיטו.
יחד עם זה, ניתן לקבוע שישנם אזורים אסטרטגיים לדיג בולונז, כגון ראשי מזחים, לשונות ריף או בריכות עמוקות בקרבת החוף. סביב ראשי המזחים תמיד יש זרם הנע בצורה סיבובית סביב קצה המזח – רצוי להטיל את הפיתיון בנקודה מערבית מרוחקת מהמזח ולתת לו להתקדם לאיטו ולעשות את כל ההקפה סביב ראש המזח. כך אנו מכסים שטח רחב תוך שילוב בין ים פתוח לים בקרבת סלעים. זהו פתרון  טוב כאשר רוצים להתחקות אחר הרגלי האכילה של הדגים ומקום הימצאותם.
בדיג על לשונית טבעית היוצאת אל הים, יש לנו כמעט 360 מעלות לדוג בהן (בהתאם לרוח כמובן) – אפשר לסרוק עומקים שונים, מרחקים שונים מהריף וטופוגרפיה שונה.

הריג

בבולונז, אין למעשה ריבוי של ריגים המשמשים תנאי ים שונים ודגים שונים. הבסיס נשאר זהה, פרט לכמות הקרסים – קרס אחד או שני קרסים, בהתאם לדגים הנתפסים ובהתאם למצב הים. בקרבת סלעים אינני ממליץ על דיג בעזרת שני קרסים, כיוון שקרס אחד יכול להיתפס בסלע והשני בדג. זהו מצב מתסכל עד מאוד, שלרוב נגמר בלי קרסים ובלי דג.
בדיג על פני המים או בגוף המים, במרחק מה מהסלעים, אפשר בהחלט להשתמש בשני קרסים. יש תמיד להשתמש בבנייה אחת קצרה מהשנייה כדי שהקרסים לא יסתבכו. אורך הבנייה המומלץ הוא 50-150 ס"מ. הממוצע יהיה מתאים לכל סוגי הדיג ולכל האזורים. אורך הבנייה הוא עניין של טעם אישי וסגנון אישי, לכן התנסו באורכים שונים עד שתמצאו את האהוב והנוח ביותר עבורכם. חשוב לא לרדת מ-50 ס"מ על כל מקרה שלא יהיה.


דיג על פני המים, דיג בגוף המים ודיג בסמוך לקרקעית

אחד היתרונות הבולטים של הבולונז הוא שליטה על עומק הפיתיון ועל המרחק שבו הוא מצוי. תיאורטית, אנחנו יכולים להחליט בדיוק איפה אנחנו רוצים את הפיתיון שלנו, במרחק של 8 מטרים מהמזח ובעומק של 2.40 מטרים, או במרחק של 15 מטרים מהמזח ובעומק של חצי מטר. מרבית הדגים הנתפסים בבולונז מבקרים בשלב מסוים במהלך היום בקרקעית, בין אם במטרה לחפש מזון ובין אם במטרה להסתתר ולנוח. יחד עם זה, דגים רבים עולים לפני המים, אך לרוב זה קורה במרחק מה מהמזח. גוף המים מהווה נקודת התחלה טובה, ומכאן רצוי להתחיל לשחק עם העומקים, בהתאם לפיתיון, למצב הים ולדגים הנמצאים באזור.
דיג על פני המים לרוב מתבצע עם בצק דליל, פנים של חלה או ראדס. כמעט תמיד יש להצטייד בריסוס בסגנון דיג זה, שכן הדגים מתקבצים בלהקות על פני המים וניזונים מהחתיכות שנותרו צפות. על פני המים אפשר לתפוס מגוון של דגים, החל בכחילות, שפיצים וכחלונים, וכלה בבורים ולעתים אף סרגוסים גדולים, בעיקר בשעות הלילה. זו היא שיטת דיג מהנה, שכן האכילות לרוב נעשות בצורת חטיפה – רגע אחד המצוף צף על פני המים, ורגע אחרי זה הוא צולל אל עבר הקרקעית.
דיג בגוף המים חושף את הפיתיון שלנו לכל האופציות, אך לעתים מעמיד אותו בשטח ניטראלי, הרחק מעינם של דגי הקרקעית והרחק מעינם של דגי פני המים. דיג בגוף המים מומלץ כאשר יש סלעים גדולים וגבוהים, כך הפיתיון מתמרן סביבם ונחשף ללהקות דגים ה"מתלבשות" על סלעים אלה. כל סוגי הדגים נתפסים בעומק זה, אך כפי שציינתי, במקרים מסוימים לא ייתפס דבר.
דיג על הקרקעית טומן בחובו שלל הפתעות ומקרים בלתי צפויים. הפרטים הגדולים לרוב נחים על הקרקעית, בין אם מדובר בבורים גדולים, סרגוסים גדולים או אפילו כחילות גדולות שנעות בקבוצות קטנות. מניסיוני, על הקרקעית יש להמתין זמן רב לאכילה, אך לרוב זו היא אכילה משתלמת. ניתן למדוד את עומק המים בנקודת הדיג באמצעות משקולת 20 גרם שתשקיע את המצוף, אך לא תיצור לחץ מסוכן על החכה בעת ההטלה. לרוב נהוג לדוג על קרקעית כשהיא משלבת סלעים קטנים וחול. קרקעית חולית לגמרי, בדרך כלל, לא תניב תוצאות ממשיות, ואילו קרקעית סלעית לגמרי עשויה להביא לתפיסות חוזרות ונשנות של הקרס בסלעים או ברשתות ובפסולת שהסתבכו בסלעים. ככלל, מומלץ לדוג על הח'רף,גבול הסלע והחול. שם נוצר מעין בור טבעי המהווה מוקד משיכה לדגים שונים, וכן מארב לדגים טורפים. על הקרקעית מומלץ לדוג עם מגוון הפיתיונות הבשריים, ואפשר אף לשלב ביניהם. למשל, פילוטה עם נגיעת ראדס על קצה הקרס, או ראדס שלם עם קצת בשר סרטן מלמעלה. שימו לב לתקינות הציוד שלכם, שכן על הקרקע מטורגטים דגים גדולים יותר וצפויות הפתעות רבות.

עם משקולת או בלי משקולת

רבים סבורים שדיג בולונז אמיתי הוא ללא משקולת כלל, אך המציאות מוכיחה לנו אחרת, ובתנאי ים מסוימים, בדיג עם פיתיונות מסוימים, עלינו להיעזר במשקולת. המשקולות המומלצות הן משקולות פקמן רגילות, אותן יש למקם מעל הקשר שבין הבנייה לחוט הראשי. יש הממקמים את המשקולת ממש מתחת למצוף, כדי ליצור אשליה של ריג ללא משקולת, אך בפועל בכל זאת להצליח להטיל רחוק. זו שיטה יפה, אך כיום ניתן להשיג מצופים בעלי משקל שלא דורשים שימוש במשקולות נוספות.

מיני דגים עיקריים ומקום הימצאותם

סרגוסים – תמיד יימצאו בקרבת סלעים, בין אם על הקרקעית ובין אם בגוף המים. לעתים נדירות יעלו לפני המים, בעיקר בלילה. בדיג סרגוסים מומלץ לקשור כמה קרסים לפני הדיג, שכן הם נוטים להיתפס בסלעים לעתים תכופות. אם אתם מיומנים בקשירת קרסים, אין צורך להחליף בכל פעם את כל הבנייה, אלא לקשור קרס חדש על הבנייה הקרועה, בתנאי שהיא ארוכה מספיק.
חפשו את הבורות הכהים, הנקיקים והוואדיות באזורים סלעיים – שם נמצאים הסרגוסים. תמיד מומלץ לדוג סרגוסים בים עובד, אך בים שקט ניתן למצוא אותם בכמויות קטנות יותר על הקרקע, נחים ומחפשים מזון זמין. ככל שהים שקט יותר, כך הפרזנטציה של הפיתיון צריכה להיות טובה יותר ועל הפיתיון להיות טבעי יותר. לא לחשוש להשתמש בחוט 0.14 ובקרסים מספר 10 – הפרטים הגדולים ביותר שתפסתי נתפסו כך. בימים שקטים רצוי לרסס פיתיון בשרי השוקע מיד, כדי לרכז את הדגים באזורנו. בים גלי, אין צורך לרסס על מנת לתפוס סרגוסים.

בורים – רבות נכתב על דג זה, אך הבסיס נותר בעינו. בצק דליל הוא הפיתיון המועדף על הבורי. כיוון שדג זה שואב את הפיתיון ולא משתמש בלסת לעיבוד ראשוני שלו, האכילה על המצוף כמעט בלתי נראית. יש להיות עירניים ולחפש את הבורי בקרבת סלעים, בגוף המים, או על פני המים במרחק מה מהמזח, כשהוא מופיע בלהקות. יש להצטייד בריסוס לחם, שכן הבורי נוטה להיות מנומנם במצבו הטבעי. הריסוס מעורר אותו ומביא אותו לנקודת הדיג. ישנם שני סוגים עיקריים של בורים בחופינו – בורי שפן ובורי טוברה. בהכללה, השפן לרוב יעדיף סלעים ומחילות מוצלות וחשוכות, והטוברה יעדיף להימצא על הקרקעית באזורים מוגנים כגון מעגנות. בדיג בורים יש להצטייד ברשת הרמה, שכן דג זה הוא חמקמק למדי.

כחילות – נעות בלהקות בגוף המים ועל פני המים. הפרטים הגדולים נוטים להימצא על הקרקעית, וניזונים ממזון מזדמן. לדיג כחילות רצוי להצטייד בריסוס ובכמה סוגי פיתיונות – בצק דליל, בצק מבושל וגמברי\ראדס. הכחילה נוטה להיות בררנית למדי ויש להתאים את הפיתיון ל"מצב הרוח" של הדג. לא קל לתפוס כמות גדולה של כחילות, אך משנופלים על להקה, זהו דיג מהנה ביותר. לרוב נמצא את הכחילה במרחק מה מהמזח ובשליש העליון של המים. יש לרכז את הלהקה בעזרת ריסוס אינטנסיבי ולכל אורך הדיג.

סיכום

במאמר זה ניסיתי לעשות היכרות בין השיטה לבין הקוראים שאינם מכירים אותה לעומק. יש עוד מילים רבות שאפשר לכתוב, עוד שיטות רבות שניתן לנתח, אך זהו הבסיס. השתדלתי להיצמד למסלול אחד ברור ובמהלכו לתת לקורא כלים שישמשו אותו בהכנות לדיג ובמהלך הדיג עצמו.
בחמש עשרה השנים האחרונות, שיטת הבולונז תפסה תאוצה אדירה בארץ. לאחר קריאת המאמר, אם בחרתם להתנסות בסגנון דיג זה, אני ממליץ בחום לאתר דייגי בולונז מקצועיים, על פי הסממנים שפורטו בתחילת המאמר (רשימת הציוד והציוד הנלווה) ולהביט בהם דגים. שאלו שאלות אם הם נחמדים, והביטו בהם בשקט אם הם נוטים לשתוק. כך אני למדתי, ורק כך ניתן באמת להתמקצע.

המאמר הזה מוקדש למוטי ז"ל, שלימד אותי שבבולונז אין גבולות, ואפשר להוציא כל דג, אם יודעים לעבוד מספיק טוב.

תודה לרמי, אביחי ומאמון על הרשות להשתמש בתמונותיהם.

 
Top