אז תכינו קפה ותהנו    
הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד "רז חקירות" בראשל"צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיו היקרים  

מאת רז חקירות אייל סברו‏ .

היא הייתה בשנות ה-50 המוקדמות לחייה. נאה מאוד, על גבול המצועצעת.
אתם בטח שואלים למה אני מתכוון ב"מצועצעת"... בשבילי זה אומר הרבה תכשיטים גדולים, סליחה, ענקיים... טבעות ששוקלות קילוגרמים, עגילים שמגיעים עד הכתף, איפור זועק, ותוסיפו לזה בלונדינית זהובה ועיניים ירוקות ענקיות.
היה לה חיוך מיוחד וגוף יפה. היא סיפרה שהיא רוקדת בחוג לריקודי עם כבר 12 שנים ונחשבת לרקדנית מעולה. עכשיו, תארו לעצמכם אלו תמונות רצו לי בראש כשדיברה על ריקודי עם...
היא נשואה לצביקה 28 שנה. יש להם 3 ילדים, כולם כבר גדלו ופרחו מהקן החם.
צביקה עובד בתעשייה האווירית. טיפוס שיוצא מהבית ב-06:15 וחוזר ב-17:30 כמו שעון. 25 שנה הוא עובד שם כמהנדס אווירונאוטיקה.
היא קופאית ראשית בסופרמרקט גדול בבת ים.
לפני שנתיים החליטה שנמאס לה. ביקשה להתגרש.
צביקה קיבל זאת כרעם ביום בהיר. הוא ניסה לשכנע אותה שתוותר על רצונה  אבל כשראה שהיא עקשנית הם ניסו להגיע להסדר גירושין.
היה להם המון רכוש. חלק ממנו הם צברו עם השנים, חלק קיבלו בירושה לאחר מות הוריהם. תחילה הם ניסו להתחלק "בטוב". כשלא הלך עברו ל"רע" וכל אחד מהם לקח עורך דין. הם בחרו שניים "טובים", שחוץ מלגבות הון תועפות הם לא עשו דבר, רק הבעירו את המדורה שממילא הייתה לוהטת, סיפרה לי.
"צביקה התחיל לריב איתי על כל סרוויס שביקשתי", אמרה. "בהתחלה לא האמנתי. עכשיו אני נלחמת על כל בול מהאוסף בולים שלו"…
נשענתי לאחור על הכיסא הענק שלי, נתקף הרהורי חרטה על המקצוע שבחרתי בו. למה אי אפשר לגמור יפה? נכתב בבועה מעל לראשי… לא קיבלתי  מענה.
היא ביקשה מעקב. שמעה שיש לו מישהי מהשכונה איתה הוא נפגש. ביקשה לתעד כל תנועה שלו והתעקשה להזמין מראש מעקב של שבוע ימים.
הסברתי לה שאם יש לו מישהי, ועוד מהשכונה, הם לבטח ייפגשו כל יום, במיוחד לאור העובדה שהיא עזבה את הבית לפני חודשיים וצביקה גר לבד בבית הפרטי הקטן ולכן אפשר להסתפק במעקב של מספר ימים.
אבל היא התעקשה. "אני רוצה שיהיו לי כמה שיותר מפגשים".
אני, שלימדו אותי במקום ממנו אני בא: "נותנים – תיקח, מרביצים – תחזיר", לא סירבתי ולחצתי את ידה בחום. "בסדר, נתחיל מחר".
למחרת בשעה 05:00 בבוקר, כפי שביקשה, המתנתי סמוך לביתו של צביקה.
ב-5:45 צביקה יצא מהבית לטיול בוקר סביב השכונה עם כלב פודל קטנטן ולבן. הוא נראה די סובל מכל העניין.
הייתי דרוך כמו קפיץ. זה לא קל כשאתה יודע שהמאהבת מתגוררת קרוב. זה אומר שכל שנייה האיש יכול להיכנס לכל בית ולצאת כעבור שעה, לאחר שנתן וקיבל את מנת הוויטמינים שלו, ואם לא אהיה מספיק ערני, אחשוב שהוא עדיין מטייל עם ערימת הצמר הנובחת שלו מסביב לשכונה.
ב-6:10 הוא חזר לביתו לאחר שליוויתי אותו בכל צעד ושעל.
כעבור 5 דקות כבר המתין להסעה של עובדי התעשייה שהגיעה לאסוף אותו.
כשעלה על האוטובוס, התקשרתי אליה ועדכנתי אותה. המלצתי לה שאשוב למעקב אחר הצהריים, לכשיסיים את עבודתו, אבל היא הפתיעה והתעקשה שאמתין ליד ביתם. "אני משוכנעת שהוא ייצא באמצע העבודה כדי להיפגש עם הבחורה. אני מבקשת שתמתין לו ליד הבית ותצלם את כל מי שנכנס ויוצא משם".
בלית ברירה הסכמתי. קרה לי כבר יותר מפעם אחת שחשבתי שבקשותיהם של לקוחותיי לא בדיוק מתיישרות עם הצרכים המקצועיים בתיק, אבל כשהם מתעקשים, והם אלה שמשלמים, אין לי ברירה אלא להסכים, וכך עשיתי גם במקרה הזה.
אתם חושבים שהוא הגיע הביתה במהלך יום העבודה? גורנישט!!! עד השעה 18:00 בערב, 12 שעות רצוף, המתנתי לו.
כשירד מההסעה ונכנס לביתו כמעט קפצתי עליו וחיבקתי אותו. רציתי להגיד לו 'תודה לך, תודה שהגעת. עוד קצת והייתי הופך למאובן'… אבל שלטתי בעצמי ונשארתי ברכב.
כעבור 10 דקות הוא יצא מביתו עם הצמר ההולך על ארבע. סיבוב של חצי שעה בגינה, ובחזרה הביתה.
עדכנתי את אשתו טלפונית. היא ביקשה שאמשיך במעקב עד שילך לישון, קרי, עד שיכבו כל האורות בבית.
בשעה 23:10 לאחר שכבו האורות בביתו דהרתי לביתי למקלחת טובה ולמיטה.
למחרת חזר על עצמו הריטואל הקבוע. צביקה יצא בבוקר, שוב עם הצמר הלבן, שוב חזר לביתו, שוב עלה להסעה ושוב התייבשתי ברכב.
הפעם החלטתי לסיים את הספר הנפלא של בני גאון  על ההיסטוריה של "כור", על העליות והמורדות שעברה עד נפילתה הסופית באקורדים צורמים.
כשסיימתי את הספר השעה הייתה 18:00 בדיוק, וכמו שעון צביקה חזר לביתו מהעבודה. אחר כך שוב יצא עם הצמר, חזר הביתה, ושוב כבו האורות ב- 23:00.
עכשיו כבר הייתי עצבני. חייגתי אליה. הערתי אותה משנתה.
"תגידי, את בטוחה שיש מישהי בחייו חוץ מערימת הצמר שלו? אין שום בחורה בתמונה! לא חבל על הכסף!?", שאלתי, קבעתי, כמעט צעקתי.
"עוד לא פגשתי אדם נודניק כמוך", היא אמרה חצי מנומנמת. "בוא תהיה סבלני ותגמור את השבוע". וטרקה את הטלפון.
החלטתי שבפעם הבאה שנשוחח זה יהיה ביוזמתה. נרדמתי קצת עצבני.
עבר יום, עברו יומיים וגם שלושה, שבוע שלם עבר והיא לא התקשרה.
זה נראה לי קצת מוזר, אבל קיבלתי כסף מראש והחלטתי לא להיות נודניק כפי שהטיחה בי.
מה שכן, יכולתי להישבע שלאדון צביקה יש מאהבת כמו שלי יש. ותאמינו לי - אין לי !!!
ביום שהשלים את השבוע של המעקב היא התקשרה סוף סוף וקבעה פגישה.
היא הגיעה למשרדי למחרת, כולה חיוכים.
"תגידי את לא מאוכזבת שאין אישה בסיפור?", שאלתי.
"יש לו, יש לו בטוח! אבל הוא מתוחכם וכנראה שלא ראיתם אותה", אמרה מלאת ביטחון.
עוד שנייה הייתי שולף את הקולט 43 שלי וסוגר עניין... אבל התאפקתי.
היא ישבה בחדר הצפייה וראתה איך צביקה מתנה אהבים עם… נכון... ערימת הצמר שלו… במשך שבוע ימים רק הוא והכלב. והיא מדברת על "מישהי"…
לבסוף היא לקחה את הקלטת והדו"ח ונפרדה ממני לשלום, מחייכת מאוזן לאוזן.
"נפלאות הן דרכי האל", אמרתי לדקלה וחייכתי. והיא כבר הבינה שמדובר בעוד לקוחה קצת…לא רוצה להגיד מה...
עברו מספר חודשים ולא שמעתי ממנה. שום טלפון, אף מילה.
באחד הימים קיבלתי מעורך הדין שלה זימון לדיון בבית המשפט בעניינה.
מיד חייגתי אליו. "תגיד, על מה אעיד? הרי לא הייתה לו אף אחת".
"תגיע ויהיה בסדר", אמר לי הנפוח הננס שלוקח 25,000$ לכל פרוק משפחה בע"מ, וטרק לי את הטלפון.
עברו שבועיים. הגעתי לדיון. פגשתי אותה מחוץ לאולם הדיונים.
"מזל טוב", אמרתי לה בחיוך.
"על מה?".
"על העגילים החדשים", הצבעתי על הזוג העליון בסדרה של 8 בכל תנוך.
"איך שמת לב?", היא נדהמה. "אתה חוקר. רואים !!!", היא חייכה.
"לא", הצטנעתי, "פשוט ספרתי. בפעם קודמת היו 7 בכל תנוך"…
"תגידי", המשכתי, "על מה אני אמור להעיד?".
"על מה שהיה", השיבה.
ואז קרא לי השמש להיכנס לאולם.
נעמדתי על הדוכן ונשבעתי לומר אמת…
השופט פנה אלי: "אני מבין שכבר הסבירו לך. מדובר בהחלטה לא קלה. חשוב לנו להבין איך מר צביקה מטפל במשך היום בכלב "שלג", שכן, שאלת החזקה עליו עומדת על הפרק".
פערתי את עיניי. סרקתי את האולם. היא ישבה מאחורי עורך דינה, מחייכת כרגיל.
הדם עלה לי לראש. הוורידים ליד הרכות התנפחו כמו צמיג אופניים בלחץ של משאבת משאיות גדולות. הרגשתי שאני אדום כמו עגבנייה…
"אני מבין...", אמרתי, "אני מבין...".
ואז פתחתי את פי. "האיש טיפל בו במסירות ראויה לשמה. האהבה בינו לבין הכלב גדולה מאוד. ראיתי ליטופים, חיבוקים, נשיקות. ממש רומן בין איש נחמד לערימת צמר הולכת על 4, סליחה... לכלב. אין ספק שיש רומן רציני בין השניים", חייכתי לעבר השופט.
סובבתי את ראשי אליה. היא הייתה המומה…
נותנת לי לעקוב אחרי כלב ואומרת שיש רומן אה?, אמרה הבועה מעל ראשי.
אין ספק שיש רומן. אין ספק…

 הסיפור הנו לשימוש אישי בלבד. אין להעתיקו או לפרסמו בכל אמצעי או בכל מקום אחר.

כל הזכויות שמורות לא.ס ניהול רז חקירות בע"מ
 
את ספרו החדש של אייל סברו "זבוב על הקיר", ניתן לרכוש בטלפון
03-9566060.
הכותב הנו חוקר פרטי ובעליו של משרד "רז חקירות" בראשל"צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיו היקרים.
לתגובות: eyal@raz-pi.co.il

 

בלא להתיחס לסיפור

אני מוצא עצמי כל יום שישי מחפש את

שעת סיפור   ופרשת השבוע  כדי

לקבל מעין זריקת מרץ  מילוי מצברים לסף השבוע

ממש כיף לקרוא

וכמו שאומרים - לאלה שיש, מחפשים את השטויות על מה להתקוטט
 
שי תודה רבה

כמו תמיד שייקה,
מהנה ומרתק, משעשע וסוחף....
פרק הקריאה השבועי שאסור להחמיץ

כבר כתבתי שכותב הטור הוא כשרון ספרותי מבוזבז?!
שיתחיל לכתוב רומנים וספרי מתח-
רבי מכר בוודאות

שי התגעגעתי לשעת סיפור, אל תזניח

יופי של סיפורים
נהנה לקרוא אותם , תמיד בקטנה עם פואנטה גדולה.